סעיף 33 לחוק הירושה:

"הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה".

 

מתי ניתן לטעון שצוואה סתומה?

הטענה כי צוואה הינה סתומה, עולה לרוב עקב צוואה שלמה ו/או סעיפים ממנה שאינם ברורים ומובנים. למשל, במקרה בו כלל אין קשר הגיוני בין סעיפים ו/או יש סתירה בין חלקים בצוואה. אלה מאפיינים ומצביעים על צוואה סתומה, זאת עקב העובדה שאין להבין מהם את רצון המת. צוואה ו/או סעיפים כדוגמת זו, תהא פסולה על פי סעיף 33 לחוק הירושה.

​

כאשר הצוואה אינה היא מציינת את זהות אחד הזוכים ו/או את זהות הנכסים בהם הוא זוכה, חרף חוסר היכולת ביהמ"ש להשלים פרטים אלו הצוואה תוגדר כסתומה. במקרה שכזה, הירושה תחולק לפי כללי הירושה על פי דין.

לאחר ובניגוד לסעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה, בהם המחוקק מתיר לביהמ"ש לתקן טעויות מסוימות בצוואה, סעיף 33 אוסר ושולל את היכולת להעזר בעדויות חיצוניות על מנת להגיע לקיום המדויק ביותר של רצון המת.  בענייני צוואות סתומות, על ביהמ"ש לעשות את מירב המאמצים על מנת לפרש ולהבין את הסעיף הסתום. אולם, נאסר עליו להשתמש בעדויות חיצוניות והוא מוכרח לפעול אך ורק באופן עצמאי.

 

סעיף 54(א) לחוק הירושה:

"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

 

במבט ראשוני נראה כי לכאורה, סעיף 33 נוגד את סעיף 54(א) לחוק הירושה המתיר שימוש בעדויות חיצוניות אודות הנסיבות שאפפו את הצוואה במטרה להסיק מכך ולהבין את דעתו של המצווה בצוואה. אולם, אין השניים נוגדים; סעיף 54 עוסק בפרשנות צוואה שכבר קוימה; לעותמ זאת, סעיף 33 עוסק בתקפות הצוואה ובשאלה האם אכן ישנה צוואה, או שמה הטופס ו/או מי מסעיפיו הם אינם מהווים צוואה.

 

דברי כבוד השופט ברק בע"א 102-80:

"אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר ­אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד דעתו".

​

מניתוח דבריו ניתן ללמוד כי על מנת להשתמש בכלים הניתנים לביהמ"ש בסעיף 54 לחוק הירושה חובה לוודא מלכתחילה כי הצוואה היא אינה סתומה, יש לקבוע כי ההוראה המדוברת הינה הוראה קיימת שבכדי לקיימה יש ליתן לה את המשמעות האמיתית ביותר שלה. זאת בהיעזרות הסמכות הניתנת לביהמ"ש בסעיף 54. אולם, גישתו חלה רק במקרים בהם זהות הנכסים ו/או הזוכים בהם אינם ידועים.

דהיינו, כאשר עסקינן בעניין הנוגע להבנת משמעות הוראה פסולה, ראשי יהא ביהמ"ש הנכבד להשתמש בכלים פרשניים חיצוניים המותווים בסעיף 54 לחוק בכדי להבין את משמעות ההוראה. אילו גם לאחר הנסיון ההוראה נותרה סתומה, יחול סעיף 33 לחוק הפוסל את ההוראה.

חרף הערך העליון בדיני ירושות וצוואות, קידוש קיום רצון המת, ביהמ"ש הנכבד ישתדל ככל הניתן שלא לפסול צוואה ולהוריש קרוב ככל הניתן לרצונו האמיתי והאחרון ביותר של המצווה.

הנשיא ברק (כתוארו אז) בפסה"ד ע"א 1900-96 הבחין בין פרשנות במובן הצר ובמובן הרחב של צוואה סתומה.

• הפשרנות הצרה - מחייבת קשר מילולי בין לשון הצוואה לבין אומד דעת המצווה.

• פרשנות הרחבה מתירה חריגה מלשון הצוואה המקורי והגשמת אומד הדעת של המצווה תהא גם כאשר אין הוא מגובה בלשון הצוואה - ניתן לתקן את לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה, ניתן להשלים חסר בצוואה, הגשמת אומד הדעת של המצווה בקירוב הניתן והגשמת אומד דעתו של המצווה באמצעות עקרון התחליף.